שמחה רבה שמחה רבה. פורים מאחורינו, הטבע עדיין מחופש, לובש תפאורה ססגונית ופורחת של צבעים וריחות. כמוהו גם אנחנו לעיתים לובשות מסכות של חיוך ושגרה כשמתחת רוחשים דאגה ופחד. איפה נעשה את החג ועם מי, שאלות שנוסף להן נופך של אי ודאות ודאגה. ובכל זאת, השמחה רבה כשהאביב מגיע, מרפא נפש ממש.
כבר תקופה ארוכה מידי ששרול, בן זוגי, משרת במילואים לסירוגין. בפנים אני דואגת וכואבת, בחוץ אני פוגשת א.נשים שמחממים לי את הלב בכל מפגש, ברצון לסייע ולחבק את הקושי שחווה. בחודשים האחרונים אני ממלאת מקום כראשת מכינה קדם צבאית בנטור ומעבירה תרגולי יוגה מול החרמון, מתגעגעת לימים שקטים יותר שבהם הנחתי יותר סיורי רוח בטבע הגולן. נעה בין הדאגה לארץ הפיזית וליושבים בה, לעיסוק ברוח היהודית - ישראלית שמזכירה לי שיש דרך של אור ותקווה.
אביב הגיע פסח בא. המילה אביב נקשרת בתנ"ך בשלב הבשלת הדגן: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (שמות ט', ל"א). בעונה זו הגבעול עדיין אבובי, חלול, ועדיין לא קשה ויבש (טבע ונוף במורשת ישראל/ נגה הראובני). בימים אלו הטבע מתעורר, הצמחים מלבלבים ורעננים. שורש המילה 'אביב' מבטא ראשית ורעננות: ”אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים“ (שיר השירים, ו', י"א). כמו גם הקישור העצוב לתקופתנו בביטוי 'נקטף באיבו', דימוי שנצמד לא פעם לתיאור בחור צעיר שנלקח מאיתנו בטרם עת.
ובימים כאלו, כשהלב צמא לנחמה ושקט, מתנגן בראשי קולו של יהודה פוליקר, ששר את מילותיו הנוגעות ללב של אב שכול, שחיי בנו דמו לעונה הקצרה והקסומה שבחוץ;
"יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!..."
(קצר פה כל כך האביב/ דוד גרוסמן)
שהימים המתארכים יביאו עמם חום אהבה ושלווה,
אלית
**אגב.. שיטוט נשי חדש מרחיב לב ונשימה מתהווה לו ב16.4 > פרטים והרשמה כאן, מוזמנות להצטרף לריפוי הלב.
ובתמונה, שיטוט מרחיב דעת ונשימה בעין קשתות עם תכנית תואר שני בתרבות ישראל מאונ' חיפה עם ד"ר צפי זבה- אלרן ופרופ' אייל בן אליהו.
Comments